בשני המקרים הללו ביהמ"ש נוגד את הכותרת של הצדדים. הצדדים כינו את העסקה בצורה מסוימת וביהמ"ש אומר שהעסקה היא במהותה שונה.
השאלה היא מה מצדיק את השינוי על ידי ביהמ"ש מבחינה רעיונית ומבחינה פוזיטיבית?
לצדדים יש חופש חוזי, הדין האזרחי הוא דיספוזיטיבי, הם יכולים לקבוע למעט פגיעה בתקנת הציבור כמעט בכל דבר ואם כן מדוע שלא יוכלו לעשות כן בסיווג העסקה.
סוג 1- יש מצבים שבהם אומרים שהחוזה לא משקף רצון חופשי מספיק או לא מספק רצון כן.
לעיתים יודעים שהכותרת היא למראית עין (ס' 13 לחוה"ח), הצדדים מכנים חוזה מסוים בתור שכירות אבל שניהם גם יחד לא מתכוונים לשכירות אלא למשהו אחר ואז צריך להחיל אמצעי ידוע של ס' 13 ולהגיע למסקנה מה באמת הם רצו ואומרים שהכותרת היא סוג של כותרת פיקטיבית והצדדים בפועל רוצים משהו אחר שאינו שכירות והם עשו זאת למשל כדי להציג את החוזה לצד ג'. לביהמ"ש יש כוח להתערב ומוצדק שיתערב.
סוג 2- כאשר ההסכמה אינה חופשית מסיבות שונות, ואז אפשר להשתמש בכלים כמו- תקנת הציבור, דיני החוזים האחידים, ולהתערב.
בנוסף, גם אם מקבלים את כוח ההסכמה של הצדדים לגבי הסיווג בכפוף למראית עין ותקנת הציבור, ההסכמה הזאת לא בהכרח יכולה להשליך על צד ג'. יש כאן שאלה בין מי למי הסיווג מכריע. בדוגמא של הטלוויזיות מדובר בעימות מול רשות השידור, ניתן לומר שלצדדים יש חופש חוזים כהבנתם אך מבחינת הצד השלישי של רשות השידור מה שקובע זה המציאות בפועל ולאו דווקא מה שהצדדים בחרו.
גם אם לא נכיר בחופש הסיווג במקרה נתון, צריך יהיה תמיד לזכור שבסיווג הצדדים גם מתכוונים למשהו בתכנים. לדוגמא- מקרה שבו אחד הצדדים מוכר לצד אחר דירה במחיר של שקל אחד. בפועל הרי ברור כי הוא נותן מתנה ולא מוכר. השאלה היא איך נתייחס לגישת הצדדים לסיווג החוזה. הצדדים אומרים במפורש שזו עסקה התמורה וכי מדובר בעסקת מכר.
יש לבדוק סיווג כותרתי מול מהות. במהות כולנו נסכים שהסיווג הנכון של עסקה זו היא מתנה, ואף הפסיקה אמרה לא פעם כי תמורה לצורך חוק המתנה, מדובר במצב שתמורה סמלית איננה תמורה. הכותרת מכר היא כותרת למראית עין, הם לא באמת מתכוונים למכר שהתמורה היא כ"כ זעומה. עלינו להמשיך ולהחיל על העסקה את חוק המתנה- ואז למשל כאחת המסקנות הנורמטיביות האופרטיביות לומר כי המקנה המבטיח יש לו אפשרות לסגת מההבטחה לפי ס' 5 לחוק המתנה. דויטש לא בטוח שזו מסקנה נכונה.
כשהצדדים נתנו לעסקה את הסיווג מכר הם רצו למנוע בדיוק את זה. הם רצו לתת יציבות לעסקה הזאת, הם רצו שהתוכן של הנורמות ביניהם יהיה כזה שאי אפשר יהיה להתנער מהעניין כסוג של מתנה, ואם כך - האם הם בכותרת לא התנו על ס' 5 לחוק המתנה בצורה משתמעת? לדעת דויטש כוונה מסתברת של צדדים כאלה היא להתנות על הוראותיו של חוק המתנה ובין היתר על הזכות לסגת ממתן המתנה.
אם הצדדים היו קוראים לעסקה בשמה הנכון ובאחד הסעיפים היו אומרים שס' 5 לא חל עליהם, במצב זה היינו מכירים בזה, ולדעת דויטש זה מה שהם עשו כאשר הם קראו לעסקה – מכר.
השאלה היא מה מצדיק את השינוי על ידי ביהמ"ש מבחינה רעיונית ומבחינה פוזיטיבית?
לצדדים יש חופש חוזי, הדין האזרחי הוא דיספוזיטיבי, הם יכולים לקבוע למעט פגיעה בתקנת הציבור כמעט בכל דבר ואם כן מדוע שלא יוכלו לעשות כן בסיווג העסקה.
סוג 1- יש מצבים שבהם אומרים שהחוזה לא משקף רצון חופשי מספיק או לא מספק רצון כן.
לעיתים יודעים שהכותרת היא למראית עין (ס' 13 לחוה"ח), הצדדים מכנים חוזה מסוים בתור שכירות אבל שניהם גם יחד לא מתכוונים לשכירות אלא למשהו אחר ואז צריך להחיל אמצעי ידוע של ס' 13 ולהגיע למסקנה מה באמת הם רצו ואומרים שהכותרת היא סוג של כותרת פיקטיבית והצדדים בפועל רוצים משהו אחר שאינו שכירות והם עשו זאת למשל כדי להציג את החוזה לצד ג'. לביהמ"ש יש כוח להתערב ומוצדק שיתערב.
סוג 2- כאשר ההסכמה אינה חופשית מסיבות שונות, ואז אפשר להשתמש בכלים כמו- תקנת הציבור, דיני החוזים האחידים, ולהתערב.
בנוסף, גם אם מקבלים את כוח ההסכמה של הצדדים לגבי הסיווג בכפוף למראית עין ותקנת הציבור, ההסכמה הזאת לא בהכרח יכולה להשליך על צד ג'. יש כאן שאלה בין מי למי הסיווג מכריע. בדוגמא של הטלוויזיות מדובר בעימות מול רשות השידור, ניתן לומר שלצדדים יש חופש חוזים כהבנתם אך מבחינת הצד השלישי של רשות השידור מה שקובע זה המציאות בפועל ולאו דווקא מה שהצדדים בחרו.
גם אם לא נכיר בחופש הסיווג במקרה נתון, צריך יהיה תמיד לזכור שבסיווג הצדדים גם מתכוונים למשהו בתכנים. לדוגמא- מקרה שבו אחד הצדדים מוכר לצד אחר דירה במחיר של שקל אחד. בפועל הרי ברור כי הוא נותן מתנה ולא מוכר. השאלה היא איך נתייחס לגישת הצדדים לסיווג החוזה. הצדדים אומרים במפורש שזו עסקה התמורה וכי מדובר בעסקת מכר.
יש לבדוק סיווג כותרתי מול מהות. במהות כולנו נסכים שהסיווג הנכון של עסקה זו היא מתנה, ואף הפסיקה אמרה לא פעם כי תמורה לצורך חוק המתנה, מדובר במצב שתמורה סמלית איננה תמורה. הכותרת מכר היא כותרת למראית עין, הם לא באמת מתכוונים למכר שהתמורה היא כ"כ זעומה. עלינו להמשיך ולהחיל על העסקה את חוק המתנה- ואז למשל כאחת המסקנות הנורמטיביות האופרטיביות לומר כי המקנה המבטיח יש לו אפשרות לסגת מההבטחה לפי ס' 5 לחוק המתנה. דויטש לא בטוח שזו מסקנה נכונה.
כשהצדדים נתנו לעסקה את הסיווג מכר הם רצו למנוע בדיוק את זה. הם רצו לתת יציבות לעסקה הזאת, הם רצו שהתוכן של הנורמות ביניהם יהיה כזה שאי אפשר יהיה להתנער מהעניין כסוג של מתנה, ואם כך - האם הם בכותרת לא התנו על ס' 5 לחוק המתנה בצורה משתמעת? לדעת דויטש כוונה מסתברת של צדדים כאלה היא להתנות על הוראותיו של חוק המתנה ובין היתר על הזכות לסגת ממתן המתנה.
אם הצדדים היו קוראים לעסקה בשמה הנכון ובאחד הסעיפים היו אומרים שס' 5 לא חל עליהם, במצב זה היינו מכירים בזה, ולדעת דויטש זה מה שהם עשו כאשר הם קראו לעסקה – מכר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה