הלוואה מול השאלה

בעסקת הלוואה מדברים על טיפוס עסקה שבה אנחנו מנתקים את הזכאיות מנכס קונקרטי כלשהו מעבירים את הזכאות לסוג של נכסים. זה עובר מהפאזה של נכס קונקרטי ספציפי לסוג של הנכס.
דוגמא 1- הלוואה כסף, שהבנק מלווה מיליון ₪ הוא לא מצפה לקבל את אותם שטרות כסף שהוא נתן אלא את אותו סוג של שטרות.
דוגמא 2- מצב שבו אדם מלווה לאדם אחר קילו אורז, והאחרון מחזיר לו מחר קילו אורז אחר.
בעסקת הלוואה כזו, הבעלות בקילו אורז הקונקרטי כן עוברת למקבל, זה כבר שלו, ולכן זו בעצם הקניית נכס, ואם נוסיף גם מחיר (נניח בעסקה יותר קריטית מאורז) אז הנה לכאורה עסקת מכר.
לפיכך ניתן לראות עסקאות של הלוואת נכסים כעסקאות מכר, האם זה טוב?
לא מובן מאליו וספק גדול אם יש כאן הצדקה להחיל את חוק המכר לשיטת דויטש. אחת האפשרויות היא לומר שיש פה שתי עסקאות מכר לגבי נכסים לא קונקרטיים (נכס לא ספציפי) אלא לגבי סוג של נכס, וזו סוג של עסקת חליפין, החלפת נכס כנגד נכס.

לסיכום הנקודה
1.    אפשר שחוזה מכר לא יתייחס לנכס קונקרטי אלא לסוג של נכסים. למשל אדם יכול להתחייב להקנות מכונית מסוג מסוים (אפילו לפני שיש זיהוי של השילדה), וזה חוזה מכר לכל דבר.
שאלה מעניינת- איזה אינטרס רכושי יש לקונה בנכס שהנו בגדר סוג? אולי נגע במשמעות הקניינית בהמשך.
2.    חוזה הלוואה הוא טיפוס של חוזה שייתכן שחוק המכר חל עליו כמעין עסקת חליפין.
3.    כל העניין טעון הסדר חקוק מסודר, שיתייחס למשמעויות המיוחדות של טיפוס כזה של עסקה. דיני ההלוואות הבנקאיות, הקשר החוזי בין מלווה ללווה, במידה רבה לא מוסדר כיום בדין החקוק.

הקניית נכס – האם נכס כולל גם נכס עתידי

השאלה- שמוכרים נכס עתידי, האם עשיתי מכר על פי חוק המכר?
הכלל הוא כי אדם לא יכול להקנות יותר ממה שיש לו, מכר הוא הקנייה לפי ס' 1 לחוק המכר. במידה מסוימת, שער הכניסה לחוק הוא די מטעה ולא מדויק למטרות של העניין, הרבה יותר טוב לדבר על חוזה מכר.
למעשה במידה רבה זהו חוק "חוזה המכר" ולא חוק "המכר", וכשער כניסה יותר אלגנטי ס' 1 הטוב יותר היה צריך לומר "חוזה מכר הוא חוזה להקניית נכס...". ובקודקס זה אכן כך.
אין קושי ברמה החוזית להתחייב להקנות נכס עתידי, נכון שהיום הוא לא מסוגל להקנות נכס שאינו בבעלותו כפוף לתקנות השוק, אבל אין בהתחייבות להקנות שום קושי, החוזה תקף והוא מחייב את הצדדים, ואם המוכר לא יעמוד בהתחייבות הזו הוא ישלם פיצוי ולעתים תהא אכיפה.
לפיכך- אי אפשר להקנות נכס עתידי, אבל אפשר להתחייב להקנות נכס עתידי וחוק המכר חל גם על התחייבות להקנות נכס עתידי. וכך מרבית העסקאות אינן ריאליות ולא מיד עם הסיכום לגביהם מוקנה הנכס.

יש להבחין בשאלה האם אני מתחייב או מקנה לעשות לבין השאלה מה אני מתחייב או מקנה?
נכס עתידי אי אפשר להקנות אבל אפשר להתחייב להקנות.
הנשוא: יכול להיות זכויות חוזיות או זכות קניין ממש, וחוק המכר יחול ללא קושי וזה יהיה חוזה מכר. ניתן להתחייב להקנות נכס עתידי ואין צורך שהנכס יהיה זכות חוזית כלשהי אלא יכול להיות מלוא הבעלות.
כזכור, אם ב' (הקונה מהבעלים המקורי) מקנה קניין ולא זכות חוזית זה בעייתי מבחינתו כי הוא לוקח סיכונים אבל זה אפשרי.

עסקת מכר

 ציור מוזמן. ביהמ"ש רואה שיש בעיה עם החלה פשוטה של ס' 2. א' מזמין ציור מב', ב' מצייר אותו ולבסוף נותן את הציור לא'. האם ב' מכר לא' תמונה או שהוא סיפק שירותי ציור לא'.
  1.   אינטואיטיבית זה שירות וזה אכן שירותי ציור ולא מכר.
  2.   לפי ס' 2 לחוק המכר- לפי הרישא מדובר בחוזה מכר- שירותי ההפקה והייצור של הנכס נבלעים ונטמעים במומנט המכירה של המוצר השלם. בעצם בכל מוצר שקונים בחנות הרי יש גם שירותי ייצור של המוצר. לכאורה לפי הסיפא של ס' 2 המצב היחיד שיהיה לנו קבלנות זה אם א' ייתן לב' את החומרים (הבד והצבעים) וניכנס לדין השירות – זה מצב שלא מתקבל על הדעת.
שיניים תותבות. לקוח בא למעבדה שתכין שיניים תותבות והשאלה היא האם המעבדה מוכרת שיניים או נותנת שירותי הכנה של שיניים תותבות.
  1.  מבחינת חומרים- אספקת החומרים היא על ידי המעבדה ברוב המקרים ולכן זה מכר.
  2.  אבל על פניו אינטואיטיבית זה נראה חוזה שירות.
 קבלן שמוכר דירה. הקבלן מבחינה חומרית נותן לעתים קרקע (יצוין כי לעתים לא הוא נותן את הקרקע אלא צד שלישי שהוא הבעלים והקבלן הוא לא המוכר ממש), נותן לבנים ונותן שירותי בנייה (הפקת הנכס). שיש בעיה עם ליקויים בבניה האם התביעה היא לפי דיני קבלנות (שירות) או לפי דיני המכר?קבלן בונה על הקרקע של פלוני. הקבלן משקיע חומרים בבניה ועושה עבודת שירות של שיפוץ והוא מתחייב לספק חדר נוסף בעצם קנינו ממנו בניה מסוימת (המוצר המוגמר של הבניה שכולל חומרים) או קנינו שירות? לפי ס' 2- זה נכס שהוא מפיק ואנו במכר, אך עולה שאלת עיקר החומרים- האם הקרקע עצמה ואז זה מכר, או האם זה הלבנים והציוד וכיו"ב ואז זה שירות.

קבלן מוכר דירה

קבלן מוכר דירה למישהו שיש לו כבר דירה אחרת היום ורוצה להחליף את דירתו, וכחלק מהניסיון שלו לפתות את הקונה לקנות, הוא מסכם עם הקונה שהוא יסייע לו למצוא קונה לדירה הנוכחית שלו היום.
החוזה עוסק ביחסי קבלן קונה לגבי הדירה החדשה והוא מוסיף התחייבות של הקבלן למצוא קונה לדירה.

מתעוררות שאלות לגבי החבות של הקבלן במציאת קונה לדירה הנוכחית.
מה משמעות ההתחייבות? מהו הדין החל על ההתחייבות הזו? מה טבע העסקה?
מבחינת עובדתית יש כאן עסקה מרכזית אחת והיא העסקה לגבי הדירה החדשה שהקונה עומד לקנות מהקבלן אך בצד כך הקונה חושש שהוא לא יצליח למכור את דירתו כראוי והקבלן מתחייב לעזור לו.
לכאורה לפחות החלק השני של העסקה עוסק בשירותי תיווך. אבל הכל מוגדר כמכלול של עסקה אחת. זה חלק מאותו מודל, מבחינה טכנית הכל נאמר באותו חוזה וזה חלק מהתמורות שהקבלן נותן לקונה.
במצב שבו הקבלן לא מבצע לדעת הקונה את שירותי החיפוש של קונה לדירה הנוכחית.
שאלה 1 תהיה האם לפנינו עסקה אחת או שתיים.
הגישות של הטמעה או צירוף מתייחסות לסיטואציה של עסקה מורכבת אחת. אם מסוגלים להרכיב את העסקאות ולומר שיש שתי עסקאות, על כל עסקה יחול הדין הנוגע לאותה עסקה, אבל זה רק אם ניתן לבצע הפרדה. הפרדה היא לא רק השאלה של האם מבחינה מעשית יש חיוב מעורב או אפשרות טכנית להפריד השאלה היא מה הצדדים רצו. ככל הנראה בדוגמא שלנו הצדדים ראו את החלקים הללו כעסקה אחת, ושאם יהיה כישלון בקטע מהעסקה ניתן יהיה להכשיל את כל העסקה. השאלה היא בעצם האם הפרת ההתחייבות הזו אמורה לזכות את הקונה בביטול של כל החוזה לרבות ביטול של החוזה לדירה החדרה.
נבחן הפרדה על ידי בחינת השאלה- האם הקונה היה מוכן להתקשר בעסקה ולקנות את הדירה החדשה אילו הוא העריך שתהיה התמוטטות של ההתחייבות של הקבלן לגבי הדירה הנוכחית שלו. זו שאלה עובדתית אך בדוגמא שלנו נראה כי מדובר ברכיב חשוב ולכן בעסקה אחת.
לאחר שהחלטנו שבדוגמה זו מדובר בעסקה אחת עולה שאלת תחולה-

האם מדובר בחוזה מכר או בחוזה ליתן שירות? האם חוק המכר? האם חוק חוזה קבלנות?
1.    דין צירוף: אפשרות אחת היא להחיל את דין הצירוף וללכת לפי עיקר טפל ואז נלך על העסקה העיקרית והיא קניית הדירה החדשה ואז נחיל על המתווך בעניין הזה את הדין הכללי של המכר. כך הקבלן מתחייב לחפש דירה חלופית ואין תחולה לחוק חוזה קבלנות (לא עסקת שירות או תיווך).
2.    דין הטמעה:דין הפרדה ולהחיל על כל מסכת את הדין המתאים לו. על כל חלק בעסקה להחיל דין אחר לפי הרלוונטיות. אם נגיע למסקנה שהקבלן פועל כמתווך קלאסי אז אולי ההפרדה היא בסדר.

אין כלל רחב לבחור מסלול זה או אחר אלא זה תלוי נסיבות משתנה בהתאם להקשר. בבואנו להכריע איזה מודל לבחור עלינו לבחון גם את תוצאות הבחירה. בין היתר זה נגזר מכוונת הצדדים.
בהקשר של הדוגמא שלנו סביר לא להחיל את דין המתווך (קבלנות) על הקבלן. תמונת המתווך הטיפוסי הינה שהמתווך לא חייב להביא תוצאות, לא חייב למצוא קונה, לא חייב להשתדל מאד למצוא קונה, ואילו בדוגמא שלנו הקבלן התחייב למצוא קונה וזה חלק מתנאי קיום החוזה ולכן היינו מצפים שכחלק מקיום החוזה הקבלן יתאמץ ויאתר קונה כי הוא קיבל תמורה משמעותית הואיל והקונה קנה דירה חדשה ממנו, בניגוד לתווך רגיל שם משלמים למתווך רק בגין תוצאה ולכן צריך להחיל על כל העסקה לשיטת דויטש את דיני המכר (אם כי ניתן היה לפרש את ההסכם אחרת ולבחור את מודל ההטמעה).
בין אם מעוניינים בתוצאות סיווגיות ובין אם לאו החקיקה וודאי מעוניינת בכך. החוקים השונים עושים את ההבחנה בתוצאות לפי הסיווג ובדין המצוי ההבחנה קריטית.