הגישות העקרוניות בסיווג עסקאות

 נתייחס לכל רכיב בעסקה בנפרד. ועל כל רכיב יחול הדין שמתאים לאותו רכיב.

1.  למשל- אם במסעדה הבעיה היא מתחום ההגשה התביעה תהיה לפי חוק חוזה קבלנות בגין שירותי הגשה לקויים. אם הבעיה היא בתחום החומרי והאוכל לא היה טעים או מקולקל, כאן נתהה- אם עקביים בגישת ההפרדה אם נאתר שהפגם הוא בצורת הבישול נתבע בגין שירותי בישול לקויים לפי חוק חוזה קבלנות ואם נחשוב שזה באיכות הבשר כי אז התביעה היא במכר. קושי- איך נדע אם הבעיה היתה בבישול או בחומרים?
2.  דוגמאות מעשיות יותר- מכר דירות. הקבלן לא רק נותן לנו חומר בדמות לבנים וקרקע אלא הוא גם נותן שירותי בניה. כאשר יש טענות כנגד הקבלן יכול להיות שהבעיה היא בזה שאותו עובד היה לא מיומן בשירותי הבניה ולכן אולי הטענה צריכה להיות לכאורה לפי חוק חוזה קבלנות ויכול להיות שהחומרים לא בסדר והטענה היא לפי חוק המכר. קושי- איך נדע היכן הבעיה?
3.  גישת ההפרדה היא כביכול גישה נקייה שבה אנו מיישמים על כל רכיב את "הדין הנכון", אבל היא יוצרת בעיות מעשיות קשות, זו גישת השילוב / הצירוף, מצרפים את תחולת החוקים השונים על כל רכיב ומחילים את זה. 

 גישת ההטמעה. לפי גישה זו בוחרים עיקר וטפל ומיישמים על העסקה את דין העיקר גם על הטפל. הקושי המסוים הוא שלעתים מיישמים דין שלא מתאים לאותו עניין. על אותו טפל ניישם דין שמראש לא מיועד לחול עליו ויכול שיתעוררו בעיות בעניין הזה. אבל זו גישה שמספקת יותר וודאות משפטית לגבי שאלת המגזר המשפטי שבו אנו נמצאים.נראה שבד"כ הגישה השניה היא שתשרור במערכות היחסים. כל זאת בהנחה שאנו בעסקה אחת, כמכלול אחד כחוזה אחד להבדיל ממצב שיש בו מספר חוזים.אל סוגיות אלו נחזור כשנדבר על היחס בין מכר לחוזה קבלנות. לקרוא את פס"ד זיקית.