יש שלוש חטיבות של יחסים שצריך לקחת בחשבון כאשר מדובר על עסקאות בין בני אדם כאשר התכנים של העסקאות מאד מגוונים.
1. עסקאות בין עוסקים. מערכת שבין עוסק לעוסק.
2. עסקאות בין פרטים (שאינם עוסקים). כגון שאדם פרטי מוכר את דירתו לפרט אחר.
3. עסקאות בין עוסק לצרכן.
בעולם משפטי משוכלל ומעודן דויטש מניח שהיינו מצפים לדינים נפרדים או לדגשים נפרדים בדינים נפרדים בין מערכות היחסים השונות. ניתן לחוש אפילו אינטואיטיבית שצריכים להיות דינים שונים במצבים אלו, מה שחל על קשר בין עוסק לעוסק לא בהכרח רלוונטי לקשר בין אדם פרטי לפרטי.
עוסקים יותר מיומנים בפעילויות חוזיות מאשר כאלו שאינם ויתכן שצריכה להיות משמעות להבדל הזה. בוודאי אמורה להיות משמעות למצב שבו אחד הצדדים הוא עוסק והשני הוא צרכן, יש פערי כוחות בין הצדדים שיכולים להצדיק כללים שונים. ועדיין החקיקה הכללית, דיני החוזים המיוחדים, לא עושים הבחנה בסיסית כזאת.
חוק המכר הכללי אינו מתייחס בצורה מיוחדת למצב צרכני. באופן די מפתיע חוק המכר חל על כל שלושת מערכות היחסים האלה. חוק המכר אדיש לשאלה מי מוכר למי. זה לא חייב להיות כך וזה גם לא לגמרי מוצדק שזה יהיה כך.
בחקיקה האנגלית, בדין המכר הכללי, מבחינים בכל מיני הקשרים בין קונה שהוא צרכן (קונה את הנכס למטרות צריכה אישיות) לבין מצב שמדובר בקונה מסוג אחר, בנושא של הנטלים המוטלים על הקונה. על הקונה מוטל נטל בדיקה לפי חוק המכר (כאשר קונים נכס ורוצים לבוא בתביעה בגין פגם – אי התאמה), מוטל על הקונה לבדוק את הנכס אקטיבית, יש הבדל בין מה שמצפים בנושא הבדיקה מקונה שהוא עוסק (שיש לו מערך מיומן של אנשי מקצוע, הוא בקיא בתקלות האפשריות) מול קונה שהוא צרכני ולכן יש הבחנה בין קונה שהוא עוסק לצרכן ואצלנו בישראל חוק המכר חל באותו אופן כביכול.
יש אפשרות כאשר הדבר פתוח יותר לעשות שימוש במושגי שסתום למיניהם. ביטויים כגון זמן סביר, אלו ביטויים שמאפשרים חופש תמרון שיפוטי אך בכל זאת העניין הוא די מוגבל. העניין הזה לא יתוקן בקודקס למרות שלדעת דויטש היה מקום לחשוב על זה.
במערכת היחסים בין עוסק לצרכן קיימת בצד החקיקה הכללית (חוק המכר וכיו"ב) חקיקה מיוחדת מאד ענפה.
מעבר לשאיפה הכנה והמובנת מאליה לסייע לצדדים חלשים יחסית יש תמריצים פוליטיים לחקיקה בתחום הזה וחקיקה צרכנית מתעדכנת לעתים מאד מזומנות.
חוק הגנת הצרכן כדוגמא מרכזית- יש בו עשרות תיקונים לעתים קרובות, ולעומת זאת דיני החוזים הכלליים (חוק המכר, הערבות, המחאת חיובים) הם דיני יותר שקטים שכמעט ולא משתנים. כך בתחום הצרכני קיימת הבנה של המחוקק שנדרש טיפול מיוחד לצד ההסדרים הכלליים יותר.
מצד שני- מעניין לציין כי הדינים הצרכניים הם דינים שיש להם השלכה ישירה על העוסקים. בנקל אפשר לומר שזה חלק מהמשפט המסחרי, חלק מהמשפט שחל על סוחרים, סוחר שמוכר נכס לצרכנים דיני הגנת הצרכן רלוונטיים מבחינתו. אך זה לא נתפס כבשר מבשרם של דיני העסקים ויש כאן סיבות מהסוג המעשי כלכלי (התפיסה היא שדיני צרכנות עוסקות בתביעות קטנות כביכול).
בשנים האחרונות גם ההיבט המעשי הזה די משתנה. לדוגמא במוסד התובענות הייצוגיות. מרבית התובענות הייצוגיות הן בתחום הצרכני ויש גם חוק מיוחד חדש בתחום הזה שמנסה להסדיר את התחום מחדש.
התובענות הייצוגיות מאחדות את האינטרסים הצרכניים ובמקום שכל צרכן ישקול האם הוא מגיש תביעה בגין נזק של 100 ₪ שנגרם לו בעניין מסוים מגישים תביעה על 100 מיליון שמחברת יחד את כל הצרכנים ואז המשמעות מבחינת העוסק היא כבדה יותר ויש אפשרות להגן טוב יותר על זכויותיהם של הצרכנים. בתחום זה יש הרבה מטענים של מדיניות משפטיות נוגדת. מצד אחד זה טוב להגן על צרכנים חלשים (שלא ימהרו להגיש תביעות לבית המשפט) ואילו מצד שני הקושי הוא בכך שיש כאן מנוף להפעלת לחצים בלתי הוגנים על עוסקים, הואיל ויש כאן גישה שיש בה "טרור" - כלפי עוסקים.
המדיניות הפסיקתית מאד מרוסנת בעניין מהחשש שעצם הגשת תביעה יכולה למוטט לעיתים עסקים אם תביעות כאלה תצלחנה לעתים קרובות. אבל הנה דוגמא לחקיקה שבאה לפתור בעיקר את חוסר האיזון בין הצדדים.
1. עסקאות בין עוסקים. מערכת שבין עוסק לעוסק.
2. עסקאות בין פרטים (שאינם עוסקים). כגון שאדם פרטי מוכר את דירתו לפרט אחר.
3. עסקאות בין עוסק לצרכן.
בעולם משפטי משוכלל ומעודן דויטש מניח שהיינו מצפים לדינים נפרדים או לדגשים נפרדים בדינים נפרדים בין מערכות היחסים השונות. ניתן לחוש אפילו אינטואיטיבית שצריכים להיות דינים שונים במצבים אלו, מה שחל על קשר בין עוסק לעוסק לא בהכרח רלוונטי לקשר בין אדם פרטי לפרטי.
עוסקים יותר מיומנים בפעילויות חוזיות מאשר כאלו שאינם ויתכן שצריכה להיות משמעות להבדל הזה. בוודאי אמורה להיות משמעות למצב שבו אחד הצדדים הוא עוסק והשני הוא צרכן, יש פערי כוחות בין הצדדים שיכולים להצדיק כללים שונים. ועדיין החקיקה הכללית, דיני החוזים המיוחדים, לא עושים הבחנה בסיסית כזאת.
חוק המכר הכללי אינו מתייחס בצורה מיוחדת למצב צרכני. באופן די מפתיע חוק המכר חל על כל שלושת מערכות היחסים האלה. חוק המכר אדיש לשאלה מי מוכר למי. זה לא חייב להיות כך וזה גם לא לגמרי מוצדק שזה יהיה כך.
בחקיקה האנגלית, בדין המכר הכללי, מבחינים בכל מיני הקשרים בין קונה שהוא צרכן (קונה את הנכס למטרות צריכה אישיות) לבין מצב שמדובר בקונה מסוג אחר, בנושא של הנטלים המוטלים על הקונה. על הקונה מוטל נטל בדיקה לפי חוק המכר (כאשר קונים נכס ורוצים לבוא בתביעה בגין פגם – אי התאמה), מוטל על הקונה לבדוק את הנכס אקטיבית, יש הבדל בין מה שמצפים בנושא הבדיקה מקונה שהוא עוסק (שיש לו מערך מיומן של אנשי מקצוע, הוא בקיא בתקלות האפשריות) מול קונה שהוא צרכני ולכן יש הבחנה בין קונה שהוא עוסק לצרכן ואצלנו בישראל חוק המכר חל באותו אופן כביכול.
יש אפשרות כאשר הדבר פתוח יותר לעשות שימוש במושגי שסתום למיניהם. ביטויים כגון זמן סביר, אלו ביטויים שמאפשרים חופש תמרון שיפוטי אך בכל זאת העניין הוא די מוגבל. העניין הזה לא יתוקן בקודקס למרות שלדעת דויטש היה מקום לחשוב על זה.
במערכת היחסים בין עוסק לצרכן קיימת בצד החקיקה הכללית (חוק המכר וכיו"ב) חקיקה מיוחדת מאד ענפה.
מעבר לשאיפה הכנה והמובנת מאליה לסייע לצדדים חלשים יחסית יש תמריצים פוליטיים לחקיקה בתחום הזה וחקיקה צרכנית מתעדכנת לעתים מאד מזומנות.
חוק הגנת הצרכן כדוגמא מרכזית- יש בו עשרות תיקונים לעתים קרובות, ולעומת זאת דיני החוזים הכלליים (חוק המכר, הערבות, המחאת חיובים) הם דיני יותר שקטים שכמעט ולא משתנים. כך בתחום הצרכני קיימת הבנה של המחוקק שנדרש טיפול מיוחד לצד ההסדרים הכלליים יותר.
מצד שני- מעניין לציין כי הדינים הצרכניים הם דינים שיש להם השלכה ישירה על העוסקים. בנקל אפשר לומר שזה חלק מהמשפט המסחרי, חלק מהמשפט שחל על סוחרים, סוחר שמוכר נכס לצרכנים דיני הגנת הצרכן רלוונטיים מבחינתו. אך זה לא נתפס כבשר מבשרם של דיני העסקים ויש כאן סיבות מהסוג המעשי כלכלי (התפיסה היא שדיני צרכנות עוסקות בתביעות קטנות כביכול).
בשנים האחרונות גם ההיבט המעשי הזה די משתנה. לדוגמא במוסד התובענות הייצוגיות. מרבית התובענות הייצוגיות הן בתחום הצרכני ויש גם חוק מיוחד חדש בתחום הזה שמנסה להסדיר את התחום מחדש.
התובענות הייצוגיות מאחדות את האינטרסים הצרכניים ובמקום שכל צרכן ישקול האם הוא מגיש תביעה בגין נזק של 100 ₪ שנגרם לו בעניין מסוים מגישים תביעה על 100 מיליון שמחברת יחד את כל הצרכנים ואז המשמעות מבחינת העוסק היא כבדה יותר ויש אפשרות להגן טוב יותר על זכויותיהם של הצרכנים. בתחום זה יש הרבה מטענים של מדיניות משפטיות נוגדת. מצד אחד זה טוב להגן על צרכנים חלשים (שלא ימהרו להגיש תביעות לבית המשפט) ואילו מצד שני הקושי הוא בכך שיש כאן מנוף להפעלת לחצים בלתי הוגנים על עוסקים, הואיל ויש כאן גישה שיש בה "טרור" - כלפי עוסקים.
המדיניות הפסיקתית מאד מרוסנת בעניין מהחשש שעצם הגשת תביעה יכולה למוטט לעיתים עסקים אם תביעות כאלה תצלחנה לעתים קרובות. אבל הנה דוגמא לחקיקה שבאה לפתור בעיקר את חוסר האיזון בין הצדדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה